בלי לערב הורים

ראש הממשלה, נתניהו, נואם בפני מליאת עצרת האו"ם (צילום: לע"מ)

בנאום של אבו מאזן באו"ם ביום שישי שעבר רוב תשומת הלב הלכה לביטויים החריפים שבהם הוא השתמש. אני רוצה למקד רגע תשומת לב לחלק המעשי של הנאום שהופיע בסופו.

אבו מאזן הכריז בחלק האחרון של הנאום שלו, שבימים הקרובים תוגש למועבי"ט הצעה לקביעת מועד מוגדר לסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. מדינה בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים. אני לא יודע האם הנוסח כולל אמירה כלשהי על הפליטים. בינתיים יש אישור לכוונה לפנות גם מצד דוברים פלסטיניים נוספים. אם הפלסטינים יצליחו להגיע למועבי"ט (ארה"ב תנסה להוריד את הערבים מזה מאחורי הקלעים), יש ודאות כמעט מוחלטת שההצעה תוכשל בוטו אמריקאי. עד כאן העובדות.

שלוש הערות על זה:

1. יהיה מעניין לראות איך ארה"ב, שצריכה עכשיו את הערבים הרבה יותר מאשר את היהודים, תגיב למהלך הפלסטיני. אני מתקשה לראות בתוך המערכה מול דאע"ש ובחירות האמצע איך ארה"ב מתפנה להוציא משהו חיובי מהסיפור הזה. לכן עד שמישהו יטפל באבו מאזן, המהלך עלול לצאת מכלל שליטה כולל להגיע לפנייה לבית הדין הפלילי בהאג ועוד כל מיני דברים שישראל וארה"ב מאד מפחדות מהם. למען האמת, אני חושד שגם אבו מאזן היה מעדיף שיעצרו אותו בדרך, פשוט לא בטוח שזה יקרה.

1. לא משנה מה את, הקוראת, חושבת על הפנייה הפלסטינית לגופה, העובדה היא שהמדיניות הישראלית הרשמית ביחס למהלך הפלסטיני היא שמדובר בהתפתחות שלילית. אנחנו מעדיפים לנהל את הסכסוך השכונתי שלנו בשכונה. כמו שהיינו אומרים כשהיינו קטנים "בלי לערב הורים". הודות לחוסר האמון העמוק שהפלסטינים רוחשים לנתניהו, הגענו למצב שבו כל הבטחה שהיא להתקדמות מדינית, גרנדיוזית ככל שתהיה, לא תוריד את הפלסטינים מהעץ. בקיצור, לא רק שנתניהו לא מיישם את המדיניות של השמאל, הוא נכשל בלהשיג את המטרות האסטרטגיות של עצמו. בקיץ, זו הייתה מדיניות שמירה על השקט בכל מחיר, ועכשיו זו שוב מדיניות ההתנגדות לבינאום הסכסוך.

1. פעם חשבנו שהסכסכוך הוא משחק סכום אפס. אנחנו מפסידים, הם מרוויחים ולהפך. זה כבר לא המצב. עצוב להבין שלמרות שאף מנהיג מדיני רציני בעולם לא חושב שהפלסטינים הם טלית שכולה תכלת, ישראל נמצאת במצב כזה שגם אנחנו הרגזנו את העולם כל כך שלא יוצא לנו מזה כלום. מסתכלים עלינו, מסתכלים עליהם, ואומרים זה נבלה וזה טריפה.